דוקאביב 2024 , הסרטית הצרפתים בפסטיבל

אפריל בצרפת 
בימוי: דייוויד בוארטו
אפריל בת החמש עוברת עם אביה מלונדון לפריז בחשש, וכשהמגפה פורצת ומאלצת אותה להישאר בבית, היא מביעה משאלה לשוב לאנגליה. ניסיון אחרון, מציע אביה, יהיה להעביר את הקיץ בכפר בדרום צרפת בו התגורר סבא-רבא שלה, ורק אז היא תחליט. הזמן שהיא תבלה לצד מכריו ומוקיריו של קרוב המשפחה שמעולם לא הכירה ישנה את התמונה. הגישה הבלתי אמצעית בה אפריל פונה לכל אישה, גבר, חיה או פרח הנקרים על דרכה, פותחים לקראתה את הלבבות, וגורמים לה להבין את הקיום, על החיים והמוות שבו, טוב יותר. הדוקו המקסים והיפהפה, שצולם ובוים בידי האב, קורא תיגר על המחשבה שלנו כמבוגרים וכמו מחקה את עולמה העשיר של אפריל – במקטעים, בתנופה, ובחן בלתי נדלה.

מאדאם הופמן
בימוי: סבסטיאן ליפשיץ
סבסטיאן ליפשיץ ("קאסה סוזאנה", "המתבגרות") הוא מאסטר של דיוקנאות, ובסרטו החדש הוא משרטט במלוא העדינות והרוך את הפורטרט של סילבי הופמן, אחות זה 40 שנה במחלקה אונקולוגית, שעומדת בפני פרישה ושינוי חד באורחות חייה. ליפשיץ בוחר לטפל בסוגיות ובתחושות הקשורות לסוף החיים דרך האמצעים שמקלים ומשככים את הכאב, בדומה לגיבורת סרטו. בשיחות שלה עם המטופלים והקולגות, עם בן זוגה ובתה, או כשהיא לצד אמה מלאת העזוז המביטה מלמעלה על גיל 80, יש בסילבי את כל המרכיבים המגדירים דמות בלתי נשכחת – חזקה וקשוחה, חריפה וכריזמטית, נדיבה באהבת האדם שלה וגם באהבת החיים.

ויוה ורדה!
(2021) – בימוי וצילום: Pierre-Henri Gibert
אנייס ורדה, מגדולות יוצרות הקולנוע הצרפתי, החלה את דרכה האמנותית בתקופת "הגל החדש", ומאז לא הפסיקה להמציא את עצמה ואת היצירה הקולנועית שלה. בשני העשורים האחרונים לחייה היא הוכיחה ששיא היצירה שלה ממש לא מאחוריה עם מועמדות וזכייה באוסקר וסרטים שהפכו אותה ללא פחות מסופרסטארית.
אך מסתבר שהסיפור האוטוביוגרפי שלה יוצא דופן לא פחות מסרטיה. "ויוה ורדה!" חושף פרספקטיבה חדשה על דמותה האייקונית של ורדה, ומספק הצצה נדירה לחייה ולמה שהניע את יצירתה, דרך קטעים מהארכיון הציבורי והפרטי שרובו נחשף כאן לראשונה, שיחות עם ילדיה, תמונות מחיי הנישואין לבמאי ז'אק דמי וראיונות עם גלריית קולגות מרשימה.

ימי בראשית
בימוי: סטפן בְּרטון
בסוף המדבר יש אוקיינוס. האנשים שחיים בחוף המבודד והפרוץ לרוחות בצ'ילה שולים מן הקרקעית אצות עתירות מינרלים, עורמים את הגבשושיות החומות על חלוקי האבנים, או מלקטים אשפה תעשייתית שנפלטה אל החוף או שפשוט הושלכה שם מזמן. לעינינו נפרש מחזה שכמו לקוח מכוכב אחר או ממציאות פוסט-אפוקליפטית. הבמאי, אנתרופולוג במקצועו, שהה בו לבדו וללא צוות במשך חודשים ארוכים, וערך סרט שהוא מעין אימון מפעים ומשונה לתודעה. הוא מחליף את ההסברים והדמויות באנרגיה של מקום, דרך שימוש וירטואוזי ויצירתי במוזיקה ובפסקול הטבעי, עד שניתן למשש את צלילי החלודה, הרוח שבנקבי הסלעים והקצף שעל המים.